הפיל הצבעוני - המרכז לטיפול במשפחה, בהנהלת קרן יטיב - כועסים, מה עושים?
כועסים, מה עושים?

בעקבות הסיפור המזעזע על התאומים בני הארבעה חודשים שנראה שטולטלו בחוזקה, ופטירתו של אחד מהם, אני מרבה לחשוב בתקופה האחרונה על כעס ובעיקר על הורים כועסים.

על פי ויקיפדיה, כעס הוא רגש עז שעיקרו לעורר את האדם לפעולה תוקפנית ואסרטיבית. הכעס הוא תגובה פסיכולוגית ופיזיולוגית לכאב, לסבל נתפס, לפגיעה, לאיום או לסכנה. ומאחר וחלק גדול ממה שמצוין שם מופיע גם בהורות, אני רוצה לשאול אתכם - האם אתם מאפשרים לכעס להיות נוכח בחייכם ואיך אתם מבטאים אותו?

כעס הוא כלי עבודה, המאותת כי קורה לנו משהו מול הילדים, הדורש את התייחסותנו. הכעס הוא כמו אזעקה דרוכה,  "מצלצל" כדי להודיע שמישהו חוצה את הגבולות שלנו ופוגע בנו באיזה שהוא אופן. הצלצול הזה מכוון אותנו לעשות משהו בנדון ולנסות לתקן את המצב, לנטרל את "האזעקה".

אם כך, לכעוס בהורות זה דבר נורמלי. כעס הוא למעשה פונקציונלי ומשרת אותנו. הוא מאותת לנו, ההורים, להיכנס למצב של פתרון בעיות, כדי לנסות לתקן את הדברים.

השאלה העיקרית שעלינו לחשוב עליה היא- האם אנו, במקום להשתמש בכעס כאיתות , משתמשים בו ככלי? האם במקום לחשוב על דרך טובה לפתור את בעייתנו, אנו משתמשים בכעס עצמו כדי לפתור אותה?

לעיתים נראה שזה עובד. בעצם זה שאנו כועסים ומשחררים קיטור על ילדינו, אנו מרגישים את התחושה הטובה, המבוקשת, של שליטה. שליטה במצב, שליטה בילדים, שליטה בהורות. אולם האם זה באמת כך?

כשאנו כועסים בחוזקה, אנו לא שולטים בכלום, בטח לא בעצמנו. תחושת השליטה במצב היא רק אשליה. חשבו רגע- מתי בעיקר אנו מתפרצים על הילדים? כשאנו חשים אי בטחון, בלבול, תחושה של "אני לא בדיוק יודע איך להתנהל עכשיו". ברגע בו אנו מתפרצים על ילדינו, זה בדיוק מה שאנו משדרים להם: הורה מבולבל, אבוד בתוך בלבולו, שלאחר שיירגע מהתקפת הזעם שלו יטרח רבות לפצות את הילדים על התנהגותו. משהו מזה משדר לכם שליטה במצב?

בנוסף, כשאנו מדברים על חינוך ילדינו עלינו להבין, שחינוך יעיל דורש תכנית פעולה מוכנה מראש, לא תגובה אימפולסיבית הנשלפת מהמותן ברגע של כעס. תכניות כאלה דורשות חשיבה צלולה ורגועה. כשאנו כועסים, אנו לא מסוגלים כלל לאותה חשיבה צלולה. כלומר חינוך ילדים אפקטיבי דורש רגיעה ומחשבה, לא כעס.

עוד משהו- איך נוכל ללמד את ילדינו להכיל תסכול, לדחות סיפוקים, לא להשתטח על הרצפה בצרחות אימים בכל פעם שהם לא מקבלים משהו, אם זו בדיוק הדוגמא שאנו מעניקים להם? אם ההורה, בכל פעם שהוא נתקל במצב מתסכל ו/או מאתגר בהורות, מוצף כעס ופועל מתוכו, הוא מעביר מסר ברור לילדיו על התנהלות מול אותם מצבים- "עשה כמוני". כי ילדים, עלינו תמיד לזכור, מחקים אותנו בכל דבר.

ומצד שני- אנו לעיתים כועסים על ילדינו. הרי אמרנו שזה טבעי, נורמלי ומשרת מטרה. אז מה בכל זאת עושים? איך מתנהלים בהורות בנושא הזה, ששמו "כעס"?
  1. נסו תמיד לדבר בשפת ה "מה כן לעשות" במקום בשפה של  "מה לא לעשות". כמעט כל משפט אפשר להפוך ללשון חיובית במקום לשלילית. וברגע שאנו מדברים חיובית, הרגשות שלנו נשארים כאלו והאווירה אינה של כעס. במקום להגיד " לא פותחים טלוויזיה עד שתתארגן" אפשר להגיד "נפתח טלוויזיה אחרי שתתארגן". זה דורש אימון אבל זה עובד.
     
  2. כעסו קצר. ילדים יודעים את זה. הם אלופים בלכעוס קצר. הם רבים ריב עצום עם החבר שלהם ואחרי חמש דקות חוזרים להיות החברים הכי טובים, כאילו כלום לא היה. אנו המבוגרים איבדנו את זה. אבדה לנו היכולת לכעוס קצר. אנו מרגישים צורך לתת את מלא הכבוד לכעס ולמצות אותו עד תום. הגיע הזמן להיזכר ביכולת לכעוס קצר ולהתאמן עליה. כעסו אבל לזמן קצר, לא לשעות ולא לימים.
     
  3. זכרו שילדים לא יעמדו בציפיות שלנו, המבוגרים ויאכזבו אותנו, כי הם ילדים וכי הם מתנהגים כילדים. לכעוס עליהם על כך זה לכעוס על עצם היותם ילדים, וזה הרי לא הגיוני, נכון? אנו זוכרים שהם ילדים כשאנו עומדים לחצות איתם כביש ואוחזים חזק בידם, אנו זוכרים שהם ילדים כשאנו בחוף הים ולא מורידים מהם את העיניים. למה, אם כך, אנו שוכחים את העובדה הזו במצבים אחרים? חשוב כל פעם לבדוק האם מה שאנו מצפים מהם תואם את גילם? אופים? השלב ההתפתחותי שלהם? הקשיים האובייקטיבים שלהם? היכולות שלהם?
     
  4. קבלו תמיד את רגשות הכעס של ילדיכם, אבל הראו להם כיצד לבטא את רגשותיהם בצורה הולמת. כשילדכם משתולל לאחר שאמרתם לו שאינו רשאי לקבל עוד ממתק, הכירו ברגשותיו וקבלו אותם. אמרו:  "אני יודעת כמה מאוכזב אתה מרגיש. אני מבינה שזה מאכזב."  זהו צעד חיוני כי הוא נותן מקום לרגשות השליליים ומאפשר את ביטוים. לאחר שנתתם לרגשות אלו מקום אמרו   "למרות שאתה מאוכזב, זה לא מקובל שאתה צורח עליי עכשיו. אני עוזבת את החדר. כשתרצה לדבר על זה בצורה רגועה ומכבדת, תמצא אותי בסלון." למעשה, אתם מאשרים את הרגש אולם מונעים את ההתנהגות ונותנים אפשרות להתנהגות אחרת.
     
  5. זכרו: בכל רגע נתון אתם עושים את הטוב ביותר שאתם יכולים עבור ילדיכם. אנשים רבים נוטים לשקוע ברגשי אשמה ובקורת עצמית לאחר שהגיבו בכעס כלפי ילדיהם.  אשמה ובקורת עצמית הם כשלעצמם רגשות מחלישים. במקום זאת גלו אמפטיה כלפי החלק הכועס שלכם ולמדו איך לבטא ולנהל אותו מבלי שיגרום לנזקים.

    שלכם, קרן